מאז ילדותי, כפי שאנו מכנים לעיתים קרובות את הילדים כאן בפרי, למדתי שזהותנו ניצבת על שלושה עמודות, לא רק של פרנאים, אלא של רבים מאמזונים: הקבאנאג', הקסומים וחגיגות הקדושים.
מהקבאנים ירשתי אומץ ועמידות. מהקסומים, תחושת השייכות ליער; הקשר בין המציאות לדמיון, אפילו בספק, אני מאמין: ביארה, אטאייד, קורפירה.
מחגיגות הקדושים אני מביא יותר מאמונה ותקווה, אני מביא צלילים, צבעים, ריחות וטעמים. אנטוניו, יוהאן, בניטו, מריה... כולם מתאימים ללב הרעש שלנו.
מי שחי חגיגה של קדוש, כמו קרם נזיר בבלום - או טוב יותר, החגיגה של הקדושה, נזיקה - יודע שבאוקטובר, החזה מתמלא ומישהו תמיד מחייך ואומר:זה קרם שוב!
הרחובות רותחים. אנשים מגיעים מכל הדרכים: בנהר, בספינות מעוטרות ברשתות; ביבשה, במכוניות ואוטובוסים עמוסים; או בשמיים, במטוסים שמתעופפים באוויר הלח של העיר. עניים, מבטיחים, רועים וחגיגים מתערבבים בגוף אחד. הקרם הוא חג המולד הפרנאי שלנו - מושר, רוקד ומוחש.
מי שחי את שנות ה-70 אולי זוכר את הסמבה-אנרידו של האיחוד של סאו קרלוס (היום אסטיציו דה סאא): " (... ) בחודש אוקטובר/ בבלם, פראיה/ ימים של שמחה ואמונה רבה/ מתחיל עם רוממות הבוקר/ קרם נזיר מנזיר (... )", שירים שהעירו מחדש את ויראדורו ב-2004. וכך הייתה חגיגות נזיר במשך יותר משני מאות שנים.
הציר הוא מפגש אינטנסיבי, לפעמים דרמטי, בו הקדוש והעולני מתחבקים. זהו צבעי הסרטי משי, הזוהר של המנטל של נזיקה, הריח הירוק של המניבה שמכריז על מאניצ'ובה עשן עם השקיעה באש. ימים בהם האוויר מתמלא בריח של טוקופי, של ברווז, של ריחות בלתי ניתנים להבנה ומתחלפים - מובילים אותנו לאותו יעד: שולחן עשיר, מפגש מחדש, חיבוק.
למדתי שהזיכרונות של הציר עולים מעבר לטעמים. אני אוהב את התחושה של חגיגה משותפת, שלקרנבל- של לחיות את הכוח שמערבב את האלוהי והפופולרי, את הקדשה והמסיבה, את התפילה והתופים של הפאוולאז' של צ'יקיטה. זו האמזונס הפועמת בתוכנו.
זהות ואמונה שמרקו אורליו וויטל לימה שרים, מזכירים לנו לחדש את המבט בכל אוקטובר:
"ילד, התעורר והביט,
השמש לא תאחר לעלות,
בוא לראות את בלם שמתחילה לחגוג."
תראה אוקטוברים נוספים
(ואוקטוברים שומרים סיפורים...)
וירו-המשקל
אז שוב זה זמן הקיריו